ברשימה זו תיסקר בקצרה הסוגיה המשפטית של זכות היוצרים, המהווה תת-תחום בתוף הענף המכונה "קניין רוחני", המאגד בתוכו מספר מכשירים משפטיים המייצרים זיקות וזכויות ביחס לתוצרים של האינטלקט האנושי, כגון: פטנטים, סימני מסחר, מדגמים, סודות מסחריים וכמובן, זכות היוצרים בה אנו עתידים לעסוק כאן.
ברי כי אין ניתן להקיף או למצות, ברשימה זו ואף ברשימה רחבה בהרבה, את מכלול ההיבטים, הכללים והמשמעויות שניתן לייחס לנושא זה. תחת זאת, מטרת הדברים כאן הינה צנועה בהרבה – לספק לקורא המתעניין בתחום, שאינו משפטן, מספר מושגים ומפתחות להבנתו ולהמשך העיון בו.
מהי זכות יוצרים?
זכות יוצרים הינה ביטוי להגנה אותה מבקש המשפט לפרוש על סוגים מסוימים של יצירה אנושית. במובן מסוים, זכות היוצרים היא יצרנית ערך כלכלי של היצירה, מאחר והיא מנכסת את השימושים השונים בה לבעלים מסוים של הזכות, כפי שיפורט בהמשך.
הרדוקציה המשפטית מלמדת אותנו כי זכות יוצרים הינה, בפשטות, מעין "בלעדיות אופרטיבית" ביחס אל היצירה, או בלשונו של סעיף 11 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007: "הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה, אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה".
כפי שניתן להבין מלשון הסעיף, מטרת הזכות הינה לייחד אגד של שימושים ביצירה (מטבע הדברים, השימושים הנחשקים ביותר), להקנות אותו לבעל זכויות אחד ולאסור אותו ביחס לכל השאר. השימושים האסורים ביצירה בה קיימת זכות יוצרים לפי חוק זכות יוצרים הינם, בן השאר: העתקה, פרסום, ביצוע פומבי, שידור,
אופי האיסור: דיספוזיטיבי
ככלל, האיסורים המשפטיים נחלקים לשני סוגים עיקריים: (א) איסורים שאין ניתן להתנות עליהם בהסכם (איסורים קוגנטיים); ו-(ב) איסורים שניתן להתנות עליהם בהסכם (איסורים דיספוזיטיביים).
מרבית האיסורים וההוראות המצויים בחוק זכות יוצרים הינם איסורים מהסוג השני, כלומר איסורים שניתן להתנות עליהם, קרי: לשנות אותם, במסגרת הסכמה חוזית בין שני צדדים (או יותר). במילים אחרות, החוק יוצר סט של ברירות מחדל, אותן הצדדים יכולים לשנות כמעט כאוות נפשם.
למעשה, ההוראות המשמעותיות היחידות של החוק שאינן ניתנות לשינוי במסגרת הסכם הינן ההוראות העוסקות בזכות מוסרית ביצירה (סעיפים 45-46 לחוק זכות יוצרים). אלו הן הוראות קוגנטיות, כלומר כאלו שאינן ניתנות לשינוי, אף אם הצדדים החליטו אחרת בהסכם ביניהם. ארחיב מעט על זכות מוסריות בהמשך הרשימה.
מכל מקום, העובדה שהאיסורים על השימושים המיוחדים של זכות יוצרים ביצירה הינם ניתנים להתנייה במסגרת הסכם, הינה בעלת משמעות חוזית וכלכלית רחבה במיוחד. בראש ובראשונה, הננו מבינים כי זכות היוצרים הינה עבירה, כלומר ניתנת להעברה לאחר, או אם להיות מעשיים יותר – זכות היוצרים הינה ניתנת למכירה לאחר.
אפשרות הדיספוזיציה של זכות היוצרים אינה מתבטאת רק בהעברה של הזכות כולה, אלא יותר באפשרות של מתן רישיון – שהיא, למעשה, מכירה של אחד או יותר מן השימושים האמורים לעיל ביצירה, באופן מוגבל או מלא, בלעדי או לא בלעדי.
תנאים ליצירתה של זכות יוצרים ביצירה (סעיפים 3-10 לחוק זכות יוצרים הנ"ל)
זכויות יוצרים קיימות ביצירות מסוגים שונים, ובין השאר ב"יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית" (סעיף 3 לחוק זכות יוצרים), ובכללם גם: רישום, ציור, יצירת פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפה, תרשים, צילום, יצירה אדריכלית, מחזה, יצירה קולנועית, טלוויזיונית, אנימציה, יצירה דרמטית-מוסיקלית, יצירת מחול, פנטומימה, פיסול, הרצאה, מחול, תוכנת מחשב, לקט, מאגר מידע וכיו"ב.
למען האמת, הרף הראשון שעל המבקש הגנת זכות יוצרים לעבור, כלומר עצם ההגדרה של מושא ההגנה כיצירה, הוא רף פשוט למדי למעבר. בתי המשפט פסקו שוב ושוב כי צריכה להינתן "פרשנות מרחיבה" למושג זה במסגרת דיני זכויות היוצרים. ובכל זאת, חשוב לציין – אין ניתן לקבל הגנה של זכות יוצרים על רעיון בלבד, על היצירה להיות מקובעת, מבוטאת בדרך כלשהי בעולם. ההגנה על רעיונות גרידא שייכת לתחומים אחרים של הקניין הרוחני.
אם כן, המבחן המורכב יותר לצליחה הינו "מבחן המקוריות", שמצווה כי לצורך הכנסת יצירה תחת מעטה ההכגנה של החוק – עליה להיות, בפשטות, יצירה מקורית. כמו כל מושג ערטליאי משמעותי בקודקס החוקים, זכה, מן הסתם, צמד המילים :"יצירה מקורית" להתייחסות פרשנית רחבה בפסיקת בתי המשפט, אשר באופן כללי מצאו לנכון להקל אף בדרישת סף זו.
יצירה מקורית אינה, אפוא, חייבת להיות חד פעמית או אפילו חדשנית; די בכך שהיא עומדת בסטנדרטיים של מקוריות, כלומר שהיצירה אינה עצמאית ואינה מועתקת. ישנם, מן הסתם, חריגים להגדרה זו, גם בחוק עצמו וגם בפסיקה המפרשת אותו, ברם הם אינם נדרשים לנו לצרכנו הנוכחיים.
בנוסף על כל האמור, ישנו מעטה נוסף שיצירה פלונית צריכה להבקיע על-מנת לזכות בהגנת זכות יוצרים, והוא התנאי שעליה להיות "יצירה ישראלית" ו/או יצירה ממדינה עמה נחתמה אמנת זכויות יוצרים (ובהתאם לאותה אמנה). יצירה ישראלית, בהקשר זה, משמעותה אחד משתיים: או שהיצירה פורסמה לראשונה בישראל, או שהיוצר שלה הינו אזרח או תושב ישראלי.
מיהו הבעלים של זכות יוצרים? (סעיפים 33-37 לחוק זכות יוצרים הנ"ל)
חוק זכות יוצרים מ-2007 יצר חזקה לטובתו של היוצר, לפיה בעל הזכויות הראשון ביצירה הינו היוצר שלה (ישנו חריג מסוים בנוגע למפיק תקליטים). חזקה זו תקפה גם במקרה של "יצירה על פי הזמנה", כלומר גם כאשר היצירה נוצרה במסגרת הסכם למתן שירותים לשימושו של המזמין, אפילו אז יהיה היוצר הבעלים של זכות היוצרים בה (ס' 35(א) לחוק זכות יוצרים).
יחד עם זאת, חזקת הבעלות של היוצר מסויגת משמעותית בסיפת הסעיף הנ"ל הקובעת בזו הלשון: "אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע". נוסח זה של החוק מעביר את שאלת הבעלות לתחומיה של הפרשנות המשפטית, בסופו של יום בית המשפט יצטרך להכריע האם הפרשנות "הנכונה" של ההסכמה בין הצדדים כללה גם את העברת זכות היוצרים ביצירה.
הערה: צדדים מתוחכמים, שאינם מעוניינים להותיר סימני שאלה בהסכמים שלהם ואשר אינם מעוניינים להותיר את פרשנות ההסכמה ביניהם לצד שלישי (אפילו אם אותו צד הוא בית המשפט), יתייחסו תמיד לנושא הבעלות בזכות היוצרים במסגרת ההסכמה החוזית שלהם.
הערה 2: חזקת הבעלות הנ"ל של היוצר הופכת את החזקה לטובת המזמין אשר הייתה קיימת ערב חקיקת החוק מ-2007 (החקיקה הקודמת לחוק הנ"ל: חוק זכות יוצרים מ-1911 ופקודת זכות יוצרים מ-1924, שהינה חקיקה שחוקקה טרם הקמת המדינה שהייתה תקפה עד 2007 ונותרה, במקרים מסוימים, רלוונטית עד ליום זה).
ראוי לציין ולהזהיר, כי במקרים שונים מצאו בתי המשפט כי קיימת הסכמה משתמעת להעברת זכות היוצרים למזמין, למרות שהדבר לא צוין במפורש בהסכם. במסגרת הפסיקה פותחו מספר כלים להבחין בין מקרים בהם הייתה הסכמה משתמעת להעברה לבין מקרים שלא הייתה, ברם, לדידי, אלו הם כלים המתאימים יותר לבחינה בדיעבד מאשר להתכוננות מראש. לפיכך, כאמור, לא נותר בידי הצדדים אלא להתייחס לנושא זה במפורש במסגרת ההסכם.
מקרה שונה בתכלית הוא המקרה של יוצר המועסק ע"י המזמין כעובד שכיר. במקרה זה, ברירת המחדל החוקית היא כי זכויות היוצרים בכל היצירות שיצר היוצר במסגרת עבודתו, שייכות למעבידו.
מה לגבי יצירה משותפת? החוק מגדיר יצירה משותפת ככזו "שנוצרה בידי כמה יוצרים במשותף ולא ניתן להבחין בחלקו של כל אחד מהם ביצירה" – במקרה זה יהיו כל היוצרים המשותפים הבעלים בזכות היוצרים ביצירה.
העברה של זכות יוצרים – זכות יוצרים ביצירה, ככל זכות קניינית, עשויה להיות מועברת לאחר. היא יכולה להיות מועברת במלואה, בחלקה, באופן זמני ולצמיתות. הבעלים בזכות היוצרים רשאי לתת רישיון לגורם אחד או יותר, לעשות שימוש ביצירה בדרכים שונות (בהתאם לשימושים המרכיבים את זכות היוצרים, כמפורט לעיל), הרישיון יכול שיהיה מוגבל בזמן ובמקום ויכול שיימכר תמורת תשלום.
חשוב לדעת, העברה של זכות יוצרים (בניגוד לבעלות הראשונית בה) הינה טעונה הסכם בכתב, כלומר כלל אינה משתכללת לכדי חיוב חוזי מבלי שנכרת הסכם כתוב בין המעביר לנעבר.
מהו משך תחולתה של זכות היוצרים? (סעיפים 38-44 לחוק זכות יוצרים הנ"ל)
סעיף 38 לחוק זכות יוצרים קובע כי: "זכות יוצרים ביצירה תהא למשך חייו של היוצר וכן שבעים שנים לאחר מותו, בכפוף להוראות פרק זה." מעבר לזה ישנם כל מיני פיתוחים והתפלפלויות בחוק, ברם זהו הכלל החשוב לידיעה.
מהם "שימושים מותרים" ביצירה (אם אין לך זכות יוצרים בה)?
האם נוכל להשתמש ביצירה מסוימת, שיש לגביה זכות יוצרים שאינה שייכת לנו, בתנאים מסוימים? התשובה היא חיובית! הדין מגדיר מכלול קטגוריות של שימושים מותרים ביצירה, גם ע"י מי שאין לו זכות יוצרים בה. חלק מאותן קטגוריות ייסקרו להלן.
שימוש הוגן – חרף כלליותו של המושג "שימוש הוגן", אין לטעות בו ולחשוב כי מדובר בסעיף סל במסגרתו ניתן להכשיר שימושים כלשהם ביצירה מוגנת, ובלבד שהשימוש הינו "הוגן". סעיף 19 לחוק זכות יוצרים מגדיר מפורשות את הקטגוריות המסוימות בתוכן ניתן לעשות שימוש הוגן ביצירה. הפסיקה קבעה כי, למעשה, מדובר בשני תנאים: התנאי הראשון הוא שהשימוש ייפול לאחת הקטגוריות הקבועות בסעיף ואילו התנאי השני הינו שהשימוש יהיה הוגן ולצרכי המטרות הללו בלבד.
מהן, אם כן, הקטגוריות של שימוש הוגן? "לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך." אנו למדים, אפוא, כי מדובר בקטגוריות מצומצמות יחסית, שאינן מותירות מקום רב לפרשנות והרחבה.
אגב, בהקשר של שימוש הוגן נפסק כי, למצער ככל הנוגע לדיווח עיתונאי או ביקורת טלוויזיונית, לא ניתן יהיה לעמוד בהגדרה של "שימוש הוגן" מבלי ליתן קרדיט ראוי ליוצר היצירה.
שימוש אגבי – זהו נושא מורכב שכמעט ולא זכה לפרשנות פסיקתית בישראל. החוק קובע כי "שימוש אגבי ביצירה בדרך של הכללתה ביצירת צילום, ביצירה קולנועית או בתקליט, וכן שימוש ביצירה שבה הוכללה היצירה כאמור, מותר."
המושג "שימוש אגבי" הינו מעט סתום בהקשר הזה והחוק לא עושה הרבה על-מנת לבארו.
לעיתים יש בדברי ההסבר שצורפו להצעת החוק כדי ללמד אותנו על כוונת המחוקק, ובדברי ההסבר של הצעת החוק הנוכחית (הצעת חוק זכות יוצרים, התשס"ה-2005, נכתב: "עקרונית עלולה להיות הפרת זכות יוצרים במוסיקה הנשמעת ברקע בעת צילום אירוע ציבורי, או בתמונה התלויה על הקיר במקום שבו מצולמים סרט או כתבה חדשותית. אף שמעשים אלה עשויים להיחשב כ״זוטי דברים״, מוצע להבהיר כי אינם מהווים הפרת זכות יוצרים."
מקריאת דברי ההסבר ניתן אולי להבין כי כוונת המחוקק הייתה למנוע תביעת זכויות יוצרים במקרה שבו "השתרבבה" יצירה לתוך יצירה אחרת, בשוגג או שלא מדעת. והיצירה שהשתרבבה אינה בעלת משמעות של ממש ביחס ליצירה האחרת.
לטעמי, לשון החוק עשויה (וצריכה) לסבול פרשנות רחבה יותר של שימוש אגבי, לפיה שימוש ביצירה במסגרת יצירה אחרת – כאשר היצירה האחרת אינה משתמשת באיכויות האסתטיות ו/או היצירתיות הסגוליות של היצירה הראשונה, כאילו היו איכויותיה שלה, כי אם דווקא מפנה (מרפררת) אל היצירה הראשונה (למשל כמחווה, או כאלוזיה וכיו"ב) – ייכלל אף הוא במסגרת הגנת שימוש אגבי. יחד עם זאת, אין לתפיסה זו ביסוס כלשהו בפסיקת בתי המשפט.
יצירה הממוקמת במקום ציבורי – "שידור, או העתקה בדרך של צילום, ציור, שרטוט או תיאור חזותי דומה, של יצירה אדריכלית, יצירת פיסול או יצירת אמנות שימושית, מותרים אם היצירה ממוקמת בקביעות במקום ציבורי."
לסיכום, חרף האינטואציות שאולי חלות בהקשר השימוש ההוגן, אין העובדה כי שימוש מסוים נעשה, למשל, ללא מטרות רווח, מספיקה על-מנת להסיק כי מדובר בשימוש מותר ביצירה מוגנת. שימוש מותר הינו רק מכוח החוק והקטגוריות המסוימות השונות הכלולות בו.
זכות מוסרית (סעיפים 45-46 לחוק זכות יוצרים הנ"ל)
זכות מוסרית ביחס ליצירה נובעת מהרציונל, היורד לשורשה של שיטת המשפט שלנו, לפיו ישנן זכאויות מסוימות שאינן ניתנות להעברה ואשר מתקיימות ללא תנאי. כך לגבי זכות מוסרית שהינה, כפי שהוסבר כבר לעיל, זכות קוגנטית, כלומר זכות שאין אפשר להתנות עליה ולשנות אותה במסגרת הסכם זה או אחר.
מהי זכות מוסרית? ובכן, מבחינה טכנית, התשובה נחלקת לשניים: (א) זכות היוצר "כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין"; (ב) זכות היוצר "כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר."
הזכות המוסרית היא המעגל הצר ביותר של ההגנות שמצוי תמיד סביב יוצר ויצירתו. יש לה משמעויות כלכליות, אולם היא אינה כלכלית מטיבה, היא זכות שנובעת באופן ישיר משמירה על כבוד האדם, באשר אותו אדם הוא יוצר.
השימוש הנפוץ ביותר בזכות זו הינו בהקשר של מתן קרדיט על היצירה, ברם בשום אופן אינו השימוש הבלעדי – כל פעולה ביחס ליצירה שיש בה כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר, הינה בפוטנציה פגיעה בזכויות המוסריות של היוצר.
הפרה של זכויות יוצרים
הפרה של זכות יוצרים הינה, אם לומר זאת בפשטות, עשיית שימוש בלתי מורשה (ביצירה), המנוי על השימושים השונים המרכיבים את זכות היוצרים (כמפורט לעיל), ואשר אינו נכלל בין השימושים המותרים (כמפורט לעיל).
למען האמת, נושא זה הינו נושא מורכב ביותר, יש לגביו פסיקה רבה וניתן לכתוב עליו עמודים הרבה. למטרותינו הצנועות, נסתפק בעמדה הכללית של פסיקת בתי המשפט המגדירה מתי עניין לנו בהפרה של זכות יוצרים ביצירה.
אם כן, העמדה הכללית של הפסיקה בנוגע להפרת זכויות יוצרים הינה עמדה מהותית. עמדה מהותית, כוונתה היא שאין מדובר בבדיקה כמותית או מספרית של חלקים מועתקים וכיו"ב, כי אם בבחינה איכותית של המכלול. יתרה מכך, הפסיקה קבעה כי החוק פורש את הגנתו רק במקרים בהם לכאורה בוצעה העתקה (או הפרה אחרת) ממשית ומהותית מהיצירה המקורית.
משמעות הדבר היא כי מחד גיסא, גישת הפסיקה הינה ליברלית במישור הטכני, כלומר אינה דורשת דרישות טכניות מרחיקות לכת על-מנת להוכיח הפרה; מאידך גיסא, הדרישה המהותית הינה דרישה שמציבה רף גבוה ולא כל שימוש באלמנט מסוים ביצירה עשוי להוות הפרה של זכות יוצרים.
הפרת זכות יוצרים הינה בד בבד גם עוולה אזרחית וגם עבירה פלילית. משמעות הדבר היא שבגין אותה הפרה עשוי אדם להיות הן נתבע בתביעה אזרחית והן נאשם בהליך פלילי.
במישור האזרחי, ככל עוולה נזיקית, ניתן לתבוע פיצויים בגין הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מההפרה. מאחר והמחוקק סבור היה כי במקרים של הפרת זכות יוצרים יקשה לעיתים מזומנות על התובע להוכיח באופן מדויק ומתומך את נזקו – נקבעה בחוק אפשרות פיצוי ללא הוכחת נזק בגובה של עד 100,000 ש"ח בשל כל הפרה! בנוסף על כך, רשאי התובע לדרוש צו מניעה זמני וקבוע (כלומר צו המונע את המשך השימוש האסור ביצירה).